ממשלת ישראל הקיימת, ובעיקר זאת שתבוא אחריה, חייבת לאכוף את חוקיה ביתר נחרצות בדרכים שבתחומי הקו הירוק כמו גם בשבילים במזרח הפרוע, שמעבר לו.
דומני, שבעל הברית הגדול ביותר של אלה שצועקים על הקיצוצים בתקציב הרשות הלאומית למניעת תאונות, הם העבריינים בפוטנציה , הרוצחים בכוח ובפועל בדרכים ובכבישים. מדוע? כי אצלנו הנורמות הן ישרות כמו מגדל פיזה. מה שמפחיד את העבריין הפוטנציאלי בדרכים זאת אכיפה. וככול שיותר תקציבים מוזרמים להסברה, ככה פחות מופנים לאכיפה. לכן הצעקות של הרשות, בעבר המועצה ושל עמותת "אור ירוק" מתקבלות אצלו בהבנה, אם לא בתמיכה נלהבת. לעומת זאת אדם פחות או יותר מיושב, פחות או יותר נוהג "דרך ארץ" בכבישים, ישאל את עצמו: אם אכן מאז קום המדינה נהרגו בכבישים 29,997 אנשים ( ועם פרסום המאמר הזה המספר עבר את ה-30 אלף) אז מה הועילו כל המועצות או הרשויות למניעת תאונות.
לי יש טענות כלפי תקשורת ההמונים, אבל בסוגיית התאונות בדרכים, אם נתרגם את החשיפה המתמדת של הנושא במדיה כולה - לפרסומת, הרי החלק ההסברתי של סוגיית התאונות בדרכים שווה מדי שנה מיליארדים. האם זה עזר? התשובה היא חד משמעית- לא. כדי שהנהג העבריין ישמע הוא חייב לעבור את מדורי האכיפה: קנס, הורדת הרכב מן הכביש ומאסר. ואני שוב חוזר על הסיפור הנפלא(ונקצר אותו) שבו משיב הפסיכולוג לטענות העגלון :מה פרוש שיטה חדשה כאשר אתה משתמש במוט במקום בשוט שבו אני מצליף: עכשיו הוא ישמע.
אותו גורם אנושי שאחראי לרוב התאונות בארץ הוא הגורם האנושי שאטום לתעמולה. אני לא מכיר, ועמדתי על היבט זה באי אלה ממאמריי, שום מדינה במערב שקיים בה מונח הסברה. יש מידע ויש גם תעמולה. ואין כול רע בתעמולה. במלחמת העולם השנייה היא מלאה תפקיד חשוב מאוד הן בהעלאת המורל של הצד הלוחם והן בהורדת המורל של היריב. במלחמת לבנון השנייה אנו פספסנו בתעמולה, ואילו החזבאללה השתמש בה מצוין. אבל בתחום תאונות הדרכים תקראו לזה איך שתרצו- הסברה או תעמולה- הציון בבית סיפרנו הציבורי שואף לאפס. זה כאילו שתאמר לחבר בכנופיית פשע שחובש כיפה(ורובם חובשים אותה) כי "לא תרצח" הוא אחד מעשרת הדברות. הוא לא יודע מה זה. הוא לא מבין את השפה הזאת. חוקים. יש לנו חוקים בשפע. הם פשוט לא מיושמים, הם לא נאכפים.לא בדרכים ובכבישים שבתחומי הקו הירוק ולא בשבילים של המזרח הפרוע, מעבר לו.
עבריינים למטה ולמעלה.
דוגמה טריוויאלית, לכאורה. על דופן הפלקסיגלז בתחנות האוטובוסים בירושלים רשומה אזהרה נגד מדביקי המודעות שיבואו על עונשם. מתחת לאזהרה ממש מודבקת מודעה של שמרטפית עם הלוקשים של הטלפון שלה. האם עולה בדעתכם שהפיקוח העירוני יצלצל לאותה שמרטפית ויודיע לה שהיא נקנסת בשל עבירה. מה פתאום. כאן יש שני שותפים לדבר העבירה: המדביקה והעירייה, שמפרה תקנה שהיא עצמה תיקנה. עיריית ירושלים, כגוף מוניציפאלי, נמנית עם העבריינים הגדולים של חוקים ותקנות, לרבות בנייה בלתי חוקית וכיו"ב, שלא לדבר בכול הקשור לתעבורה בכלל וחניות בפרט( כולל מטרד הרכבת הקלה שלו נקדיש מאמר מיוחד)..
אם יש מקום למאבק ונמסר כי המורים, שהם פרופסורים במאבקים, יירתמו למאבק להחזיר את שעורי חינוך התעבורה לתלמידים. זה מאבק צודק וגם גישה נכונה. אבל באותה מידה, אם לא במידה יתרה, עליהם להיאבק למען אכיפת החוק: בדרכים, בבתי הספר,בשכונות, במועדונים . אם קיימת "הבנת הנקרא" במערכת החינוך, היא ברוב המקרים נמוכה מאוד ,בעיקר בכול הנוגע לאזרחות טובה.
אכיפת החוק מתחילה בתחנת אוטובוסים, מול התחנה המרכזית בירושלים, שבה חונות דרך קבע מוניות. אוטובוס שבא נאלץ לעצור במקביל באמצע הכביש. ואם הוא דו מפרקי ואוסף הרבה אנשים, כול הרכבים מאחוריו נאלצים לעמוד מספר דקות,הכביש נחסם ונוסעי האוטובוס רצים לכביש כדי לעלות עליו. אין כאן פקחים, וחברת אגד, שיש לה מסוף נוסעים מפואר, ושרות מוזנח בעיר, לא נוקפת אצבע. אם היא עושה זאת, הדבר לא מורגש. מה זה משנה היכן חונה האוטובוס,אם לא בתחנה אז על הכביש.
אכיפת החוק מתחילה בפינת רחוב שבה חונה רכב שמסתיר את הראייה לרכב שיוצא מרחוב סמוך. היא מתחילה במקומות שבהם חונות מכוניות באופן שכמעט לא מאפשר לאוטובוס לעבור. היא מתחילה בקטע שבו חונה לה משאית בעוקם וכדי שמכונית שלך תוכל איכשהו לעבור את המייצר הזה, אין מנוס משריטה ברכב שלך. אז אם אתה מנסה לחזור לאחור, אינך יכול כי רכבים כבר מאחוריך. בנקודות תורפה אלה לא תמצא את הפקחים עם הפעלולים לרישום דו"חות. הם נמצאים במקומות נוחים, בעיקר להם, אך גם לרכב שחונה, שאינו מסכן כלום. היא מתחילה ברכב חונה על מדרכה בצורה שאינה מאפשרת מעבר להולכי רגל,והם נאלצים לצאת לכביש, ולעתים מסכנים את חייהם.
אשר לכבישים יש לפוצץ אותם בגורמים גלויים וסמויים.להרבות בסיורי אופנועים. יש לגייס המוני מתנדבים לשרות בדרכים. יש למרר את החיים לרוצחים הפוטנציאליים. לכאן יש להזרים תקציבים. יש להפעיל מערכת משפטית מהירה, יש להקים מבנים נוספים בבתי הסוהר לאכלוס ענף פשיעה זה. אם מי שפוצע קשה קשישה תוך כדי שוד נידון לעשר שנות מאסר, מה העונש של מי שדורס קשישה למוות או ילד או כול אדם. במסגרת המאסר העבריין יזכה בתוספת שעורים בין כותלי הכלא.שם הם יאזינו. אחרי מכות ההלם ניתן יהיה לדבר על טיפול, על ריפוי בעיסוק הסברתי. אבל אז בשיטה אחרת. את החינוך למניעת תאונות יש לתגבר, כאמור, בבתי ספר. אשר למדיה, הזכרתי כבר כי ההולנדים משתמשים בסרטוני תעודה, או תעודה מומחזת. אבל הם הולנדים. סרטי תעודה קצרים בטלוויזיה, השפעתם גדולה יותר מאשר קטעי פרסומת קצרים. אם יש גופים וולונטריים, הייתי מציע שאחד מהן ייקרא "אור אדום". אדום זאת אזהרה, בניגוד לירוק שהוא הרשאה. אדום זה דם. דם על הכבישים.זירת הקטל הגדולה ביותר בישראל.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
